פיתוח מודלים ייחודיים להוראה – מפגש בין
דורי אישי ובלתי אמצעי >>
במהלך עבודתי במכללת תל חי פיתחתי מודל הוראה חדשני בשיתוף עם בית ותיקי הגליל המשלב את הזקנים כסטודנטים ובעלי דעה. למעשה הזקנים היו המומחים שסייעו לי ללמד את הקורסים בתחום הזקנה.
המודל בא לענות על הצורך לחשוף את הסטודנטים "הצעירים" לצד הבריא של הזקנה. זאת לאחר שגיליתי, במהלך שנות עבודתי, שאחת הבעיות היא שהסטודנטים נחשפים לרוב לפתולוגיה של הזקנה אך פחות לחלק הבריא שלה. והרי רוב הזקנים בחברה שלנו בריאים ומתפקדים.
בעזרת המודל של שילוב הזקנים באופן פעיל בתוכנית הלימודים נוצרו היכרויות אישיות ובלתי אמצעיות בין הסטודנטים לזקנים שהובילו בהמשך לחברויות מרגשות. בתוך כך לזקנים ניתנה ההזדמנות לספר על החיים שלהם, לשתף מניסיונם העשיר, להתעדכן בכל מה שנעשה בתחום הזקנה ולהיות בחברתם של הצעירים. המודל הביא לשינוי טוטלי של עמדות הזקנים והצעירים אלה כלפיי אלה והביא לשבירת סטריאוטיפים של שני הצדדים. אני גאה על כך שהמודל קיים עד היום ועובד בצורה יוצאת מן הכלל.
מודל נוסף שפיתחתי בתל חי, בשיתוף עם פרופ' אלי גימון, מרצה בחוג לכלכלה ובחסות "אשל" עסק בפיתוח יזמות לזקנים. גייסנו לצורך כך את בית ותיקי הגליל ואת הסטודנטים לעבודה סוציאלית. את הזקנים שהשתתפו בקורס ליוו סטודנטים לעבודה סוציאלית וסטודנטים לכלכלה שעזרו להם להתמודד בהיבט הרגשי עם קריירה חדשה, כניסה לעולם היזמות וכד'. היה מקסים לראות כיצד החלומות קרמו עור וגידים והפכו להיות עסקים קטנים. במהלך התוכנית פרסמנו כמה מאמרים שעוררו ומעוררים הדים עד היום. קיבלנו פניות מחוקרים בכל העולם המתעניינים ביישום התוכנית מתוך הבנה שהזקנים רוצים להיות פעילים, לעסוק במשהו שייתן להם משמעות רגשית וחברתית. אני מאוד שמחה שהתוכנית ממשיכה להתקיים עד היום.
פינה חמה לאגודה הישראלית לגרונטולוגיה >>
אני חברה באגודה מיום היווסדה ובמהלך השנים הייתי חברה בוועד המנהל ופעמיים עמדתי בראש הוועדה המדעית של הכנסים הדו שנתיים. לאורך השנים אפשר לראות כיצד האגודה התפתחה ביחד עם הידע בתחום, מובילה לשינוי מדיניות בנושא הזקנים ומעלה את המודעות החברתית לזקנה. כתב העת של האגודה משמש מקור ידע חשוב לאנשי שדה ואקדמיה בארץ. חשוב מאוד שנמשיך ללמד זקנה ולפתח ידע מקומי גם באקדמיה וגם בשטח.
בנימה אישית – על ההנאות הקטנות של החיים
בפנסיה >>
לפני שנתיים יצאתי לפנסיה ואני אסירת תודה על ההאטה בקצב החיים שלי ומהזמן הפנוי שפתאום יש לי. מאז הפרישה אני מוצאת את עצמי לא פעם חושבת על ההיבט החברתי של הפרישה, על הלך הרוח שכל הזמן "צריכים" להיות פעילים, כי מישהו החליט שזה מה שהכי טוב ונכון עבור הזקנים. אך אני ועוד אחרים שנמצאים אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה אינטנסיבית זקוקים למנוחה. אני מרגישה סוג של יחס פטרוני מצד החברה שלרוב מכוונת לשפע של פעילויות ועשייה. אך הזקנים הם לא מקשה אחת, יש לנו צרכים שונים, חלומות שונים, סיפורי חיים שונים ולכן צריך להיות קשובים לכל אלה.
אני מאחלת לכל אחד ואחת ליהנות מההנאות הקטנות של החיים, מהדברים הבסיסיים כמו אהבה, הקשבה ונתינה.