ענת חקלאי רוסט, חברת קיבוץ מגן, ייסדה ב-1996 את העמותה למען הזקן נווה אשכול – במועצה האזורית אשכול וניהלה את העמותה עם הקמתה במשך מספר שנים. ענת, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית, ניהלה ופיתחה את תוכנית הטיפול המשולב בזקן באשל. לפני 6 שנים חזרה לנהל את העמותה כמנכ"לית ועושה זאת עד היום.
ב-7 באוקטובר, עם תחילת המתקפה על יישובי הדרום, הייתה עם משפחתה בתוך הממ"ד בביתם שבקיבוץ מגן כשהם שומעים מקרוב את קולות הירי. "היו קרבות הרואיים של חברי כיתת הכוננות בקיבוץ שנלחמו בגבורה והניסו שלוש קבוצות של מחבלים שניסו לחדור לקיבוץ. אנחנו סיפור של נס, גבורה ומוכנות. הרבש"ץ שלנו התכונן ליום פקודה ולא היה שבוי בקונספציה. לצערנו שניים נהרגו וכמה נפצעו אבל הצילו את חיינו". לאחר מכן התפנתה עם משפחתה לירושלים ומאז היא נדדה ממקום למקום בעקבות הוותיקים שהתפזרו ברחבי הארץ ועושה ככל שביכולתה לשמור על הקהילה מלוכדת.
נווה אשכול לפני השבת השחורה – אבן שואבת לוותיקי אשכול
נווה אשכול, הוקמה בשנת 1996 ונתמכת ע"י המועצה האזורית אשכול. "אנו זרוע של המועצה המספקת שירותים לוותיקיה. אנחנו עובדים בתפיסה של מרכז רב שירותי המספק שירותים שונים, מרכז יום, קהילות תומכות, מועדונים, פעילויות תרבות, ספורט, פנאי, וממוקם בלב מועצה האזורית. למיקום יש אמירה: הזקנה היא בלב החיים של המועצה, של הקהילה כולה והמקום שוקק חיים כאשר יש תנועה של אוכלוסייה רב דורית. כמו כן הפעלנו מרכז יום לזקן, 3 קהילות תומכות הנותנות מענה לכ-750 מינויים, מועדון מופת, קפה אירופה, מרכז יום לאנשים עם דמנציה, קתדרה, תוכנית "שביל השכל" – לשימור הקוגניציה ועוסקים בפיתוח מיזם חדר הכושר למוח.
שטח המועצה שלנו גדול וכך גם מגוון האוכלוסיות שבו: חלוצים מקימי ההתיישבות בנגב, ניצולי שואה, עולים משנות ה-50, מפוני חבל ימית ומפוני גוש קטיף. ובגלל שאנחנו מרוחקים מיישובים עירוניים, במהלך השנים יצרנו את כל השירותים שמאפשרים לנו להתפתח. המרכז היה מרכז חייהם של ותיקי אשכול שהצביעו ברגליים והפיחו בו רוח חיים".
בגלריה של העמותה יש עדות אילמת לחיים שלפני השבת השחורה – תערוכה של אומני נווה אשכול
שהוצגה לפני סוכות שחלק מהיוצרים בה נרצחו בשבת השחורה עדיין תלויה על הקיר.
ציוריה של מרגיט סילברמן ז"ל שנרצחה עם בעלה בביתה. ביתה, שני נכדיה וחתנה עדיין נמצאים בשבי חמאס.
לוח הזיכרון לצוות נווה אשכול וחברי מרכז היום שנרצחו בשבת השחורה.
20 שנים של מצבי חירום לא הכינו אותנו לשבת השחורה
"בשני העשורים האחרונים אנחנו חיים במציאות של חירום ביטחוני אך ב-6 השנים האחרונות "הסבבים" נעשו אינטנסיביים יותר ובמקרים רבים נאלצנו להפסיק את הפעילות ולסגור את מרכז היום. למרות זאת תמיד המשכנו לתת מענים מרחוק ולשמור על קשר שוטף עם הוותיקים. המעבר החד מפעילות אינטנסיבית לעצירה מוחלטת קשה גם לנו הצוותים וגם לוותיקים והיום בו אנו חוזרים לשגרה מלווה אצל רובנו במתח ופחד. עם זאת אנחנו משתדלים לשמור על החיוך בכניסה ולשדר רוגע".
השבת השחורה
"כולנו ניצולים. הצוותים והוותיקים. לצערנו ותיקים נרצחו, אנשי צוות נרצחו, ותיקים נחטפו, ושתי חטופות חזרו. הכרנו את כולם. ומעגלי השכול גדולים, אין סופיים. סבים, סבות, בנים, בנות, אימהות אבות, נכדים ונכדות. בני משפחות של המבקרים שלנו".
איך משתקמים? הטיפול במישהו שזקוק לך נותן כוח ומשמעות לחיים
"מהר מאוד הבנתי שחייבים לעשות מעשה. התושבים הוותיקים התפנו עם הקהילות שלהם לשני גושי פינוי גדולים במלונות באילת ובמלונות ים המלח. אך חלקם גם התפזר במקומות אחרים בארץ. תחילה איתרנו את מי שפונה. במקביל שמתי בראש סדר העדיפות את הטיפול בצוותים היקרים שלנו שנפגעו ולהחזיר אותם לתפקד כדי שיוכלו לתת מענה לוותיקים שכל כך זקוקים לו. פניתי לחברים שלי מתחום בריאות הנפש שיסייעו לאנשי הצוות. הם עזרו בהתנדבות בימים הראשונים, ולאחר מכן המשכנו לשמור על הקשר, לתמוך בצוות באזורי הפינוי, לבקר, לפגוש ולחבק ולאט לאט הצלחנו להחזיר אותם לתפקוד. חילקנו את העבודה לפי מקומות הפינוי, לדוגמה מנהלת מרכז היום שהתפנתה לאילת הייתה אחראית שם על המפונים ודאגה לצרכים הפיזיים שלהם ולפעילויות חוסן וחברה. בראיה לאחור, המהלך הזה חיזק גם את הצוותים שחזרו לעבודה משמעותית והרגישו נחוצים וגם הוותיקים שקיבלו תמיכה ומענה. במהלך החודשים יזמנו מפגשים בין הקהילות המפונות באמצעות אירועי תרבות, ראינו שהחברים ממש צמאים למפגשים, לקרבה ולשיתוף החוויות שלהם.
בנוסף לאתגרים האלה, בשלב הראשון, כאשר ההשתתפות מהמדינה בתמיכה במרכזי היום נעצרה נאלצתי גם לגייס משאבים, תרומות בשביל השרידות הקיומית.
נכון להיום, חלק מהקהילות חזרו הביתה, חלק עברו למקומות פינוי זמניים ולגבי חלק לא בטוח שיחזרו לבתיהם כשיתאפשר. חוסר הוודאות גדול. אך אנחנו ממשיכים לעשות הכול כדי להקל על הוותיקים במציאות הזאת. הנוכחות שלנו באתרי הפינוי מביאה איתה "ריח של בית", הוותיקים מגיעים ומתחילים לדבר, להיפתח, נראה שהם מתחילים להתרגל לסדר יום מסוים. אנחנו משמשים להם אוזן קשבת ומייעצים להם בדילמות שעולות".
מייצרים דינמיקה של חזרה וריפוי
"בסוף מרץ עשינו אירוע גדול בהיכל התרבות בתל אביב, הגיעו כ-400 ותיקים שלנו מכל הארץ. זה היה אירוע מכונן ומרגש אחרי שחלקם לא נפגשו חצי שנה. באותו שבוע גם פתחנו את מרכז היום ל-3 ימים בשבוע, הפתיחה הייתה מרגשת מאוד והתאפשרה הודות לתמיכה הרגשית ולתהליך החזרה לעבודה שהצוות עבר. אנחנו מרגישים שאנחנו עושים תקומה, למעשה אנחנו השירות היחידי במועצה בקרבה של עד 4 ק"מ מהגבול שהוא פעיל. נכון להיום פתחנו את חדר הכושר ואת בית הקפה. החזרנו את אירועי התרבות והוותיקים מצביעים ברגליים ומגיעים. וככול שיתאפשר נוסיף מפגשי חוסן ועיבוד כחלק מסדר היום. לצערנו אנחנו רואים שלאנשים שחוזרים יש ירידה תפקודית וזה רק מחזק אותנו להמשיך ולחזור לשגרה של פעילות".
תובנות מהאסון
לסיכום הריאיון, אומרת ענת, "אחד הדברים הכי משמעותיים שצריך לשים בראש סדר העדיפויות הלאומי זה תוכנית סדורה והפניית משאבים לטיפול בצוותים שעברו טראומה. המפתח לשיקום הקהילתי מתחיל בשיקום הצוותים המטפלים והמפעילים. ברגע שנצליח לחזק את הצוות ולהחזיר אותו לפעילות הוא יוכל לחזק את הוותיקים ואת הקהילה כולה. עוד נכונו לנו ימים לא קלים, אך נעבור אותם ונעשה הכול כדי לחזור לימים היפים של נווה אשכול".
|