ד"ר דנה פאר, ביוגרפיה >>
סיימה בשנת 1996 לימודי ריפוי בעיסוק באוניברסיטה חיפה. עם סיום לימודיה ועד שנת 2012 עבדה בבתי
אבות בחיפה ובמקומות נוספים.
ד"ר פאר בוגרת
המחזור הראשון (2002) של לימודי גרונטולוגיה לתואר שני באוניברסיטת חיפה ובעלת
תעודה לניהול בתי אבות. ב-2014 סיימה לימודים לתואר שלישי באוניברסיטת חיפה. שימשה
כרכזת קורס מדריכות תעסוקה באשל, קריית ביאליק. במהלך השנים מרצה בפני פורומים שונים
בנושאים הקשורים לזקנה.
ב-2017 הקימה את
גבורות לזיקנה מיטבית, ומשמשת כיועצת ומדריכת לבני משפחה ולאנשי מקצוע המטפלים
בזקנים באופן כללי, ובפרט באנשים עם דמנציה. בשנת 2020 פרסמה את ה-מדריך למטפלים
באדם עם דמנציה, ובאותה שנה השיקה ביחד עם יעל חביב את הפודקאסט "את אני
והזקנה", שנכון להיום שודרו בו 86 פרקים.
דמנציה – המחלה
הכי משפחתית שיש
דמנציה היא שם כולל
למספר מחלות הפוגעות במוח, ומביאות לניוון של מערכת העצבים המרכזית. ככול שהמחלה
מתקדמת, יש השפעה הולכת ומתרחבת על ההתנהגות של האדם ועל רמת התפקוד שלו המשפיעה
באופן ישיר על סביבתו. לכן, ליווי בני משפחה המטפלים בחולי דמנציה משמעותית ביותר.
מכיוון שאין, נכון להיום, טיפול תרופתי מרפא למחלה, מה שאפשר לעשות הוא ללוות את
בני המשפחה ולייעץ להם כיצד להתאים את הסביבה הפיזית והאנושית ליכולות ולצרכים של
החולה.
דמנציה נקראת המחלה
"הכי משפחתית שיש" משום שככל שהמודעות של האדם החולה הולכת ומצטמצמת כך
המשפחה, הסביבה הקרובה, נדרשת לתת יותר מענה ותמיכה. אומנם האדם עם הדמנציה הוא
החולה אך מי שנדרשים להתמודד עם המחלה הם בעיקר בני המשפחה.
לאמץ את מודל
"המרשם החברתי" גם בישראל
האוריינטציה
להתמודדות עם דמנציה היא מאוד רפואית אך לרפואה, נכון להיום, אין מענה תרופתי. כדי
בכל זאת לאפשר מענה רחב יותר שיקל על החולה קיימות בארצות אחרות דוגמאות של
התמודדות מזווית אחרת שהייתי ממליצה לאמץ גם בישראל. באנגליה ובאוסטרליה לדוגמה,
ניתן לקבל "מרשם חברתי", כלומר אדם יכול להגיע לרופא ולקבל הפנייה למרכז
היום או לטיפול באומנות או לליווי לפעילות אחרת וכד'. למעשה לרופא יש רשימה של
נותני שירות ושל איש קשר בקהילה שאליו הוא יכול להפנות את החולה ואת בני משפחתו
לקבלת הטיפול.
המרשם החברתי
במדינות אלה ממומן על ידי מערכת הבריאות או הרווחה והוא נותן לרופא כלים נוספים
לעזור לחולה ולבני משפחתו. אני מקווה שבישראל יאמצו את המרשם החברתי באמצעות
התוויית מדיניות של מערכת הבריאות והרווחה.
חשיבות הזיהוי
המוקדם לסימנים של דמנציה
יש חשיבות רבה
לזיהוי המוקדם של סימנים לדמנציה. באופן אידיאלי, אם היה ניתן לבצע בדיקה שגרתית
פיזית וקוגניטיבית, מדי שנה, לכל אדם החל מגיל 75, אז אפשר יהיה לבצע מעקב אחרי
שינויים ברמת התפקוד. וכאשר מזהים סימנים מחשידים ניתן להתחיל בטיפול מותאם. יש
חשיבות גדולה לזיהוי המוקדם גם בהיבט החברתי, לדוגמה, אם בני המשפחה ידעו שהסיבה
להתנהגות חריגה של ההורה המבוגר, כמו התקפי זעם, נובעת מדמנציה הם יוכלו להיות
סובלניים יותר כלפיו ולפנות לקבלת עזרה ספציפית. כמו כן, כשיודעים איזו מחלה יש
לחולה יש מרחב נפשי גדול יותר להתמודד עם הדברים ולהתכונן גם בהיבטים המשפטיים
והפיננסיים כמו הכנת ייפוי כוח מתמשך, צוואה וכד'.
לאמץ
היבטים פסיכו-חברתיים לצד הטיפול הרפואי
הדמנציה
היא המגפה של המאה ה-21. הגישה של החברה, להתמודדות עם דמנציה משתנה אט אט והשאיפה
שהיא לא תהיה מבוססת רפואה בלבד אלא גם על ההיבטים הפכיסו-חברתיים שזאת המהות של הגרונטולוגיה.