ההשפעות החיוביות והשליליות של התקשורת על חיינו
עם השנים ניתן לזהות התפתחות בהבנת ההשפעות של אימוץ החידושים הטכנולוגיים. אם בהתחלה ראינו רק התלהבות וסקרנות לגבי האפשרויות שהטכנולוגיה פותחת בפנינו, בשלב מאוחר יותר התגלו גם השפעות שליליות שיש לתת עליהן את הדעת. לדוגמה, "טכנו-סטרס" – לחץ שהוא תוצאה של שימוש בטכנולוגיה, המתבטא בין היתר בצורך להיות מעודכנים כל הזמן, להגיב באופן מיידי, בצורך של המבוגרים לא לפגר אחרי הצעירים בכל מה שקשור לשימוש בטכנולוגיה ועוד.
האם הרובוטים ישתלטו על חיינו?
בעשור האחרון, פיתוחים בתחומי הרובוטיקה והבינה מלאכותית תופסים תאוצה בעולם וגם בארץ. במסגרת פעילותי במיזם ABC באוניברסיטת בן גוריון בנגב בהובלת פרופ' יעל אידן, תלמידיי ואני משתפים פעולה עם מהנדסים בתהליכים של תכנון ובדיקה של הטכנולוגיה הכי מתקדמת עבור אנשים מבוגרים. בעבודת צוות משותפת אנחנו עונים על הצורך במציאת פתרונות טכנולוגיים לאנשים מבוגרים שיסייעו להם להזדקן באופן עצמאי בביתם כמו גם באיתור ובפיתוח פתרונות למטפלים במבוגרים. פתרונות לדוגמה הם רובוטים נותני שירות שמסייעים לאנשים מבוגרים לרדת מהמיטה או להתנייד, ורובוטים המשמשים בתפקיד חברתי, עוזרים בהפגת הבדידות, כאמצעי בידורי וכד'.
שיתוף פעולה בין מהנדסים לגרונטולוגים מוביל לפתרונות מיטביים
כדי למצוא את הפתרונות הטכנולוגיים המיטביים עבור האנשים המבוגרים צריך לשלב בין מדעי ההנדסה למדעי החברה. לכן, אנחנו משלבים בפיתוח הטכנולוגיה גם את התובנות של המשתמש, בעיקר של האנשים המבוגרים. התפקיד שלי הוא להביא את התובנות מהשטח, המתבססות על חקר הזקנה, אל ההנדסה. המחקרים שאנחנו מבצעים ביחד הם לא מחקרי מעבדה קלאסיים, אלא פרי שיתוף פעולה של צוותים שמנתחים גם את הצד הטכנולוגי וגם את הצד היישומי – האינטראקציה של המשתמש עם הרובוט בתנאי חיים אמיתיים. לדוגמה, ביחד עם ד"ר עודד זפרני הייתי שותפה לפיתוח רובוט שמשמש כמאמן כושר אישי. הרובוט עושה את התרגילים עם המבוגר ויודע לתת הנחיות, לתקן תנועות לא נכונות ואפילו להחמיא על ביצוע מוצלח. הפיתוח של הרובוט נולד בתקופת הקורונה מתוך הצורך שעלה בתקופת הסגרים כשאנשים לא יצאו מהבית.
בעוד שבמעבדה כל הנסיינים הביעו התרגשות דומה, אנשים שקיבלו את הרובוט המאמן הביתה לתקופה של מספר שבועות התחלקו לשתי קבוצות: בקבוצה הראשונה, שמנתה בעיקר את מי שלא היו פעילים ספורטיבית, הייתה התלהבות גדולה והרובוט עודד אותם להתעמל. בקבוצה השנייה, בה הנסיינים היו פעילים ספורטיבית בשגרה, הרובוט לא היה מספק והם ראו בו "משהו לזקנים". אחרי שבחנו את המשובים, עברנו לייצר מסלולי אימון שונים בהתאם לכושר ולדפוסי הפעילות הגופנית של האדם. ניסויים כאלה גורמים לסיפוק גדול, ומוכיחים בכל פעם מחדש את החשיבות בשילוב בין הידע האקדמי לידע המעשי כדי למצוא את הפתרונות המיטביים עבור כל אחד ואחת.
נראה שהרובוטים כבר נכנסו לחיינו והם מתכוונים להישאר. מוטב שנעצב אותם בצורה שתהיה הטובה ביותר עבורנו.