שתי ההרצאות משקפות את העשייה שלנו. בראשונה, אציג מחקר שנעשה בשיתוף עם עמותת עמדא שעוסק בחשיבות של תקווה בקבוצות של מטפלים עיקריים לאנשים החיים עם דמנציה. בפרויקט מעניין זה הצלחנו להראות איך אפשר לתת למטפלים כלים שמשפרים את איכות החיים שלהם, נושא שקרוב לליבי.
בהרצאה השנייה, אסביר על הסדנאות של גישה לחיים לחיזוק תקווה, שרלוונטיות לאוכלוסיות שונות והורחבו גם לנושאי חוסן בעקבות המלחמה. הצורך בהנגשת הכלי גרם לזה שאנחנו מגיעים לגופים שונים כדי לבצע הכשרות, ואחר כך לייצר שפה ארגונית שמוכוונת תקווה מעשית.
ברמה האישית, השנה הזו הבהירה לי עד כמה צריך לעבוד קשה כדי לעזור לכולנו לייצר מציאות טובה יותר, ושתי ההרצאות, כמו גם כל העשייה של גישה לחיים, משקפות זאת.
זאת זכות גדולה עבורי להציג בכנס הדו-שנתי של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, כנס שאני מגיעה אליו בעקביות כשני עשורים אם כשומעת, אם כמרצה, מציגת פרויקטים ולעיתים כמלווה של נציגים בעלי תפקידים בינלאומיים. הכנס מאפשר מפגש בלתי אמצעי עם חוקרים ואנשי מקצוע מהשטח, הזדמנות לשיתוף מידע ולהתעדכן במה שנעשה ממש עכשיו.
השלכות המלחמה על החוסן הפיזי והרגשי אצל זקנים וצעירים
במחקרים שעסקו במיפויים של חוסן בקרב בני הגיל השלישי והרביעי ובמיוחד בני הגיל השלישי, ניתן לראות שהם מגיעים עם פרספקטיבה אחרת לתוך מצב המלחמה ומצב הטראומה והם מראים על רמות חוסן יותר גבוהות.
מאז המלחמה, אני מלווה שתי קהילות מאזור הדרום. מצד אחד, גם אצלן ניכר שהמוטיבציה והיכולת של בני הגיל השלישי לחזור למקום המגורים היא גבוהה לעומת הצעירים, הם מהראשונים שחוזרים ואפילו מנסים לשמש בתור מגנט לצעירים שיגיעו.
מצד שני, אנחנו רואים אוכלוסייה יחסית גדולה שבגלל הניתוק מהסביבה ובגלל הנסיבות הבלתי צפויות נמצאת גם במורכבויות כלכליות שעלולות להשפיע על הידרדרות פיזיולוגית בהמשך. זאת להבדיל מהאוכלוסייה הצעירה יותר, שבה אנחנו רואים ירידה גדולה יותר בחוסן בהיבטים הרגשיים.
המצב מעלה תהיות לגבי החוסן הפיזיולוגי, שידוע שפעמים רבות טראומה מתבטאת בגיל מבוגר יותר כהשפעה ארוכת טווח. כך שצפויה עוד עבודה רבה סביב מציאת המקום החדש שלהם בקהילה כמקור כוח וגם סביב יצירת מנגנוני תקווה והענקת משמעות ותפקידים במעברים האלה.