התלבטתי זמן רב על מה אדבר כאן. בכנס רגיל של אגודה כלשהי לגרונטולוגיה, במקום אחר ובזמן אחר, כה רבים האתגרים העומדים בפני העוסקים בזקנה שחשוב להצביע עליהם. אך הכנס הזה הוא מיוחד במינו - כנס בצל אירועי השבעה לאוקטובר וכל מה שקרה וקורה בעקבותיו וששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.
בדומה לכלל האזרחים, האזרחים הזקנים במדינה, בכל אזור שהוא, נפגעו באופן זה או אחר. החל מהחטופים עצמם, מאלו שאיבדו את היקר להם במתקפה הרצחנית, ושעברו את החוויות האיומות של אותו יום, זקנים שגרים בצפון ופונו מבתיהם, ואף אלו החיים באזורים שקטים יותר נפגעו מהמצב. מחד, ראינו אין ספור ביטויי חוסן מדהימים, בוודאי בקרב החטופים הזקנים שהוחזרו, בקרב התושבים של עוטף עזה, אך גם בקרב רבים אחרים – ההתנדבות, ההתגייסות הרחבה לסייע בכל דרך, תחושת הערבות ההדדית. מאידך, ללא ספק, תחושת הביטחון, הוודאות, השליטה, שהינם קריטיים לאיכות החיים בגיל הזקנה, התערערה אצל כולם. מתוך מכלול הקבוצות השונות של זקנים, קיימות קבוצות שנפגעו באופן מיוחד, שלא תמיד ערים למצוקתן. אזכיר בהקשר זה, רק כדוגמה אחת, שפחות מדברים עליה, אלו הסבים והסבתות ששכלו בנים ונכדים במהלך המלחמה, ונכנסו למעגל השכול. אנו יודעים עד כמה מורכב להיות סבים וסבתות שכולים, אשר לא תמיד הכאב שלהם מקבל הכרה מחד, ומאידך הם דואגים ותומכים בילדיהם – ההורים השכולים.
מעבר להשפעות האישיות המשמעותיות על זקנים, עולות גם השאלות המערכתיות, כיצד אירועי המלחמה ישפיעו על זקנים מנקודת מבט מערכתית לאורך זמן – קיצוץ במשאבים, עצירת פרויקטים, ועוד.
אני רוצה להתייחס מעט בהרחבה לסוגיה המהותית שעולה מהמציאות שלנו, אך הינה רלבנטית ביותר להזדקנות האוכלוסייה בכלל: זו הסוגיה המורכבת של קיומם זה לצד זה של פגיעות וחוסן. זו סוגיה רלבנטית מאד בהקשר המלחמה, אך רלבנטית באופן כללי ומהותי לנושא הזקנה והרשו לי להתייחס מנקודת הראות הכוללת יותר. במחקר הגרונטולוגי כמו גם בשדה, אנו עוסקים רבות בשאלה כיצד לתמוך באוכלוסיות פגיעות וכיצד לשמר את החוסן שכה מאפיין זקנים רבים. עם זאת, לעיתים קרובות מסתכלים על חוסן כתכונה שיש לאדם ומלווה אותו במהלך חייו, מעין משאב המצוי באמתחתו. אולם, עם התארכות החיים מעל גיל תשעים ומעל גיל מאה, יש לשנות את נקודת המבט שלנו ולהתמקד בהבנת השינויים המתרחשים במאזן הפגיעות והחוסן לאורך קו הזמן, בעיקר מה קורה למאזן הזה בשנים המאוחרות של החיים? מחקר מועט ביותר התייחס לכך.
כאשר מדברים על פגיעות וחוסן, אני רואה לנגד עיניי את אמי זיכרונה לברכה, שנפטרה לפני שנתיים בגיל 103. במשך שנים היא הייתה בעיניי ובעיני מי שהכיר אותה הדוגמה לחוסן, לאחר שעברה את נוראות השואה, עלתה ארצה במסלול מאתגר ובנתה עם אבי חיים מלאים ומשפחה. שום דבר לא הפחיד אותה, לא מלחמת המפרץ ולא מלחמת שלום הגליל ולא צרות אישיות. זה היה נכון בגיל 60, וב-70, ואפילו בגיל 80 ותשעים, עד גיל 98. אבל עם התשישות הגופנית, אובדן השליטה על גופה ואובדן עצמאותה, שבאו בשנים המאוחרות יותר, החוסן התפוגג לחלוטין, הפגיעות השתלטה ודווקא הפער הזה בין מה שהיה למה שישנו כל כך כאב לה.
אך האם ניתן לשמר חוסן במצבי הפגיעות המוחלטים הללו? עם כל הידע שנצבר עד כה, יש לנו עוד רבות מה ללמוד על מרכיבי חוסן שיכולים להתקיים בתוך ויחד עם מצבי פגיעות. אנו יודעים שאנשים יחיו יותר ויותר שנים, אנו נראה הרבה יותר בני מאה ושלוש ומאה ועשר ויותר, והפגיעות תלך ותתעצם עם הגיל, האם ניתן למנוע שבשלב מסוים היא תגבר על החוסן?
אני משוכנעת שהכנס הנוכחי עם ההרצאות והמושבים המגוונים והמעניינים המחכים לנו, יסייעו להעמיק בסוגיה זו ובסוגיות רבות אחרות ואולי גם בתשובות.
לסיום, אני רוצה להודות שוב לכולכם על השתתפותכם. אני מצפה לדיונים הפוריים ולרעיונות החדשניים שיעלו מהכנס הזה. אסיים בתקווה להחזרת החטופים והחלמה לפצועים.
תודה לכם, מאחלת לכם כנס נפלא, מעשיר ומלמד!
פרופ' מירי כהן