בתום הצגות הסטודנטים, הוקרן סרט קצר חדש העוסק בנושא. מדובר בסרטה של הבימאית ענת איזנברג "נובי גוד", אשר היה מועמד לפרס אופיר לשנת 2024 ובו כיכבה האומנית מירי אלוני, לצד שחקניות נוספות. הסרט נפתח בסצנה ריאליסטית נוקבת שלא אפשרה לצופה להיוותר אדיש. במהלכו, מתוארת בעדינות מערכת יחסים מורכבת בין אישה זקנה המתקשה מאוד לתפקד באופן עצמאי, לבין צעירה יפת מראה הסועדת אותה, מתגעגעת לילדיה ונאלצת לנהל את חייה על פי חוקי המקום ביחס לתנאי העסקת עובדים זרים בישראל. סביב ההיערכות לחגיגת השנה האזרחית החדשה, ה"נובי גוד", נוצרת סיטואציה דרמטית בבית המטופלת, המשקפת היטב את מורכבות היחסים בין השתיים, ואת חייה של המטפלת הזרה בישראל.
בתום ההקרנה עלו לבימה הבימאית, השחקניות ומפיקת הסרט, במטרה לנהל רב שיח בנושא העסקת עובדים זרים בעולם גלובלי, נושא שכה הרלוונטי בעיקר נוכח האירועים של 7 באוקטובר 2023 הארור. הבימאית תיארה את חיי סבתה שהיוו את הרקע ליצירת הסרט, והשחקניות הביעו את דעתן ואת תחושותיהן, נוכח התפקידים אותם מילאו, כל אחת בתחומה. דברי המשתתפות בסרט, שיקפו היטב את המציאות בתחום מורכב זה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרות הגרונטולוגית ובעבודות שונות שפורסמו בנושא. הסטודנטים לא נותרו אדישים והעלו שאלות נוקבות הנוגעות לגבולות הקיימים, או שלא, בחייהן של הנשים נשוא הסרט. לקראת סוף השיח הנוקב שהתפתח, נשאלו הנשים, על מידת הזדהותן עם תפקידן ועל רגשותיהן כתוצאה מהשתתפותן. תשובתה של האישה אשר מילאה את תפקיד המטפלת הייתה בלתי צפויה, היא השיבה: "הרגשתי כמו עבד".
הספרות העוסקת בעבודתן של נשים המגיעות מהעולם השלישי, תוך שהן נאלצות להותיר מאחור לטיפולה של הסבתא או הבעל, את ילדיהן כדי לפרנס את משפחתן, מתארת מצבי התמודדות קשים של נשים אלו, שלא בטובתן נקלעות למצבים בלתי אפשריים, כפי שתואר הדבר במקומות שונים בעולם אליהם הן הגיעו. לא זכורה לי אמירה כה קשה אודות תחושתן של נשים המגיעות לעבודה בישראל. ייתכן שהתרבות ממנה באו, הסיטואציה המחקרית של הכותבים אודותיהן, או כל סיבה אחרת הקשורה בתנאי העסקתן, מנעו ממי שנשאלו על כך להשיב בצורה כה ישירה. כמי שעוסקים בתחום ובעיקר כמי שמכשירים גרונטולוגים לעתיד, חשוב שלא תשכח אמירה זו.
*כתבה: ד"ר אביבה קפלן, ראש
התוכנית ללימודי מוסמך לניהול בגרונטולוגיה, המכללה האקדמית, נתניה
|