במאמר זה יש סיכום וניתוח של ממצאים מחקריים שונים על היקף תופעת הבדידות בזיקנה וההשלכות שלה על הבריאות הפיזית והנפשית. הבדידות  בעיקר בזיקנה המאוחרת עשויה ל"כלוא" את האדם בהמתנה לסוף החיים. הבדידות איננה נחלתם של הזקנים היא היום נחלתם של צעירים וזקנים כאחד. אך בעוד שלצעירים יש תקווה להפגת הבדידות במהלך החיים, לתיקון, לפיצוי ויציאה מחדר ההמתנה הריק אל עולם טוב יותר, לזקנים אין זמן ואין עתיד טוב. הם גם חסרים כישורים מתאימים, לרבות כישורים טכנולוגיים הנדרשים כיום, לפחות חלקית, להתמודדות עם הבדידות.
תופעת הבדידות כידוע לכולנו התגברה ביתר שאת בתקופת הקורונה. ארגון הבריאות העולמי (WHO) הכריז בשנת 2020 על הבדידות כמגפה חוצה גילים וגבולות גיאוגרפיים המשפיעה על כל היבט הקשור לבריאות, לרווחה ולהתפתחות. הוא אף הוסיף שההשפעה של הבדידות על התמותה היא שוות ערך לעישון 15 סיגריות ביום.
תופעת הבדידות בקרב בני 65 ומעלה גבוהה במיוחד ויכולה לנוע בין 25% ל-47%. היא מושפעת מגורמים בריאותיים, דמוגרפיים-חברתיים ופסיכולוגים ויש לה השלכות על הבריאות הפיזית והנפשית ועל סיכויי התמותה.
מעבר לשונות הרבה, באוכלוסייה הזקנה, הסיכון לבדידות גבוה במיוחד אצל זקנים החיים בגפם, אלמנות ואלמנים, אצל בנות ובני זוג שהם מטפלים עיקריים בבני זוג חולים ובעיקר תשושים נפשית. אצל זקנים החיים במחיצת מטפל סיעודי זר, זקנים שחוו במהלך חייהם טראומות וגם אצל זקנים החיים בזוגיות או בתוך משפחה אך חווים קשרים לא מספקים, מתסכלים, פוגעניים שמחזקים את תחושת הבדידות.
בתקופת מגפת הקורונה זכתה הבדידות גם בישראל, כמו בכל העולם, להתייחסות רבה. מספר ארגונים, עמותות ומועצות אזוריות פתחו במבצעים למניעת בדידות. אחד המבצעים היה של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה שהחלה במיזם הלב לתמיכה טלפונית להפגת בדידות לזקנים ולבני משפחה. מיזם זה הופעל מחדש לאחר השבעה באוקטובר ופעל עד לסוף חודש מרץ. אחד ההישגים המשמעותיים שהיו בעקבות מגפת הקורונה בישראל היה מינוי פרויקטור לבדידות על ידי המשרד לשוויון חברתי שהחל לפעול באפריל 2022. מינוי זה קרס ביחד עם השינויים במשרד ועם פרישתה של השרה מירב כהן לאחר הבחירות האחרונות.

בניסיון להבין את עוצמת ההשפעה ההרסנית של הבדידות חשוב לזכור שהאדם הוא יצור חברתי שנולד מחובר וזקוק לקשר אנושי. הבדידות היא לפיכך חוויה קיומית מולדת שנוצרת על רקע הנפרדות הקיימת עם הניתוק של חבל הטבור מהאם וממשיכה בתהליך הדרגתי של התקשרות ונפרדות לאורך כל החיים. 
"להיות מאושר זה להיות קשור. המחיר של החופש הוא בדידות" אמר הסופר והפילוסוף הבריטי ק.ס. לואיס. במציאות של החיים בעידן החדש כשהדגש הוא על אוטונומיה, עצמאות, אי תלות, חשוב גם לזכור שנולדנו תלויים ואם נזכה לחיים ארוכים נהיה שוב תלויים באחרים ובין נשימה ראשונה לאחרונה נמשיך להיות מחוברים וקשורים רגשית. מספר צרכים חשובים צריכים להתקיים כדי שהאדם לא יחוש בדידות: 
- קרבה רגשית באמצעותה האדם מפתח תחושה של ביטחון והיקשרות בטוחה.
- תחושה של שייכות לקבוצה בעלת אינטרסים, אינטגרציה חברתית ועמדות  דומות.
- אישור לערך העצמי – ההכרה ביכולות שלי על ידי אחרים.
- תחושה של מקום בטוח (secure base), הביטחון שניתן לסמוך על אחרים שיגישו עזרה מוחשית, שייעצו ויספקו ידע.
- הצורך להרגיש שאני יכול לא רק לקבל אלא גם לתרום לרווחתם האישית של אחרים.
רבים מצרכים אלו נפגעים במהלך הזיקנה והחסר שלהם גדל. 
היכולת להתאבל על עצמי ועל קשרים משמעותיים שאבדו, היכולת לשאת בדידות כל אלה הם מאתגרי ההזדקנות כשפרידות ואובדנים לאורך מעגל החיים ובעיקר במהלך הזיקנה מפגישים את האדם בכל פעם מחדש בהכרה באובדן, בהיות האדם לבדו. "לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה", כתב נתן יונתן. מעבר לאבל על אובדן אובייקטים משמעותיים, היכולת להיות לבד, להיפרד, לחיות עם הבידוד, אך גם עם רגעי ומצבי בדידות הם מרכיבים חשובים בהתפתחות הפסיכולוגית.

אבל אני נשארתי עם הדימוי של כותרת המאמר, לחדר ההמתנה הריק. לבדידות של החטופים הלכודים במנהרות, בחדרים ריקים וממתינים לצאת אל החיים, לבדידות משפחות החטופים הממתינות לשובם, לבדידותם של המשפחות השכולות שהמוות חדר לחדרן ורוקן אותו מיקיריהם, ולכל המפונים, העקורים שממשיכים לשהות ב"חדרי המתנה ריקים" ממתינים לשוב לבתיהם.
נראה שכולנו בימים אלה שותפים לתחושה של ריק, בהמתנה, משאירים כיסא ריק לחזרתם של כל החטופים. כולנו חווים את הבדידות, את החסר, כמהים ומייחלים לאיחוד, לחיבור עם אלה שיקרים לנו, קרובים ממש או קרובים מרחוק.
חנה בנימין, בת ה-93, אימא של רון בנימין החטוף ממשיכה לא לאבד תקווה. וכך אמרה לי "אני מאמינה שביידן ידאג שבחג הפסח, חג החירות ישתחררו החטופים".
כולנו נושאים תפילה שאכן יהיה זה חג חירות בחזרתם של כל החטופים.
*כתבה: ד"ר ליאורה בר-טור